את 20267מתחילים נכון.

שנה חדשה, סיפור ישן.

אולי תזהו את עצמכם באחד הפרקים. אולי בכולם.

ינואר. דף חדש.

ישבתם עם עצמכם, אולי עם כוס קפה, וכתבתם רשימה. כמה דברים שהפעם באמת קורים.

להחליף כיוון. להתחיל את הדבר ההוא. לעשות סדר. להיות יותר בבית.

אולי אפילו סיפרתם למישהו. שיהיה רשמי.

הייתה אנרגיה. הייתה כוונה.

ואז החיים קרו. ובגדול.

בסוף פברואר, מלחמה עם איראן. אזעקות באמצע הלילה, ממ"ד, ילדים בבית. ליל הסדר עם אוזן אחת על האפליקציה של פיקוד העורף.

ובצדק, הרשימה עברה למגירה. היו דברים חשובים יותר.

וכשהאזעקות נרגעו, היא נשארה שם. מדי פעם יצאה ממנה הודעה קטנה לעצמכם:

עבודה, ילדים, חגים, מבצעים, עוד חודש עמוס. הרשימה עברה למגירה. מדי פעם יצאה משם הודעה קטנה לעצמכם:

"בשבוע הבא" נשמע כמו תוכנית. הוא לא תוכנית. הוא דחייה עם תאריך.

וזה לא שלא רציתם. רציתם מאוד.

יום ראשון, 07:40.

עוד לפני הקפה, הטלפון כבר מלא. עניתם לכולם. פתרתם לכולם. סגרתם לכולם.

בעשר בלילה נזכרתם ברשימה. "מחר."

יום שלם עבדתם קשה. על הרשימה של כולם, חוץ משלכם.

החופש הגדול עבר בין קייטנה לקייטנה. אולי גם בתור הארוך בנתב"ג.

ואתם ידעתם בדיוק מה אתם רוצים.

זה מה שהכי מתסכל. אין לכם בעיה של "מה". ה"מה" ברור לגמרי.

ואז ראיתם מישהו אחר עושה בדיוק את זה. אותו רעיון. רק שהוא התחיל.

אבל משהו עוצר. כל פעם מחדש. "עוד לא הזמן". "כשיהיה לי שקט". "מי אני בכלל".

ולא ממש ברור מה זה, ואיך עוברים את זה.

ראש השנה.

סביב השולחן, בין התפוח לדבש, מישהו שואל: "נו, מה מתוכנן לשנה הבאה?"

ועניתם. אותה תשובה כמו בשנה שעברה.

ובחוץ, עוד מערכת בחירות מתחממת. עוד רעש.

שנה טובה. שוב.

ויש מי שכבר ניצח אותה.

משתתפת כתבה לי אחרי ערב יוצרים עתיד:

"היום כבר שלחתי קורות חיים למשרה שראיתי לפני כמה זמן ו'לא הספקתי' לשלוח. זה כבר בוצע."

לא מהפך דרמטי. צעד אחד, שחיכה חודשים, ופתאום קרה. ככה זה מתחיל.

"לא הספקתי"←"זה כבר בוצע"

זה כל המרחק. ערב אחד.